אתמול בדרכי על הטוסטוס לעיר הגדולה, בעודי עומד ברמזור, חצתה את מעבר החציה אישה לא צעירה ועל צוארה מצלמת סטילס מקצועית ארוכת עדשה, ומבטה תלוי בשחקים, בגגות הבתים כאילו היא מחפשת פריים טוב ללכוד. התבוננתי בה, ניחשתי שהיא צלמת חובבת, אולי גם מקצוענית (מי יודע) ומשהו בניגוד בין הרגילות שלה – לא היה בה שום שיק של אומנית – מילא את ליבי רגש עז שאין לי מילה אחרת בשבילו מלבד חמלה.

קצת יותר צעירה מזאת

בחיי חמלה! לא פחות.

והכוונה לא לרחמים חלילה, אלא לרגש של אחדות ושותפות גורל אנושית. קומפשן בלעז, סוג של אמפתיה עמוקה, וגם לא אליה; אלא על המין האנושי כולו ועל כל שאדם שרוצה לבטא את עצמו, רוצה להיות מישהו עם אמירה, שרוצה  לתפוס מקום – כמוני! – הבטתי סביב מתוך הקסדה על הנהג לידי ברמזור: גם זה יש לו חלומות. גם הוא רוצה להגשים אותם… והנה עוד נהגת לידו: הרי גם היא רוצה להגשים את עצמה. להיות אהובה, להיות מוערכת.
לכאורה מחשבה טרוויאלית אבל זו לא היתה רק מחשבה אלא גם הרגשה בלב:

כולם נמצאים בדרך, מיליוני אנשים בעולם בדרך למימוש…

וזוהי כמובן לא מחשבה חדשה.
אני זוכר את עצמי כבר כילד בן 7 באוטו של אבא, בנסיעות הארוכות מבאר-שבע למרכז, יושב הפוך, נשען על המושב האחורי ומביט מהחלון אל נהגי המכוניות שמאחורינו וחושב לעצמי בפליאה – "מה, גם לאיש הזה יש מחשבות כמו שלי?" ידעתי שכן, אבל זה היה לי משונה שכל אדם בעולם הוא אדם כמו שאני אדם. שאני לא מיוחד ביחודי, ושבעצם כל אחד מיוחד ביחודו.

אכן, כל בן אנוש הוא האדם הראשון של נשמתו.