סיפור על ביקור בגהינום

ההתחלה בוראנסי היתה כמובן קשה: ביומיים הראשונים ישבתי על מרפסת הגסטהאוס שלנו ולא רציתי לרדת למטה. בכל פעם יצאתי לסיבוב קטן וישר נבהלתי: וראנסי מזמנת לך חוויה אינטנסיבית ואלימה של צבעים וריחות; מחד זוהי בירת המשי של הודו ובדים מבריקים חלקים ומושלמים נשפכים שם בצידי מדרכות. מצד שני זוהי גם עיר המוות שאלפי הינדואים עניים וחולים באים למות בה. רבבות קבצנים, נכים ומצורעים בכמויות שהעין לא יכולה להכיל גודשים את רחובותיה, ממתינים למוות שיבוא וייקחם אל גתות השריפה.

"גת" בהודית ghat – מדרגות היורדות לנהר. גתות השריפה – ארבע נקודות מוות עיקריות פזורות לאורך הגנגס ובהן נשרפים בכל רגע נתון בין גוויה אחת לשמונה בבת אחת. ריח עז של עשן מנגלים מתוק מחליא אופף באופן קבוע רבעים בעיר הזו.

אחרי כל גיחה נמלטתי חזרה לגסטהאוס. נקלעתי ל"הלם וראנסי" שמאפיין סיפורים של אנשים שבסופו של דבר התאהבו בעיר הזו.

אלא שאחרי יומיים של קריאת ספרים ומנוחה התעשתתי, לקחתי ריקשה לכיכר המרכזית והחלטתי לנסות דבר חדש עבורי – בנגלאסי.

בנגלסי בוראנסי

לאסי – משקה יוגורט. יש בננה לאסי, מנגו לאסי, טעים מאד.
בהנג – חשיש מומס. ממסטל מאד

על פי המיתולוגיה ההינדית את ה"בהנג" יצר שיווה מתוך גופו כחומר מטהר תודעה ולכן צריכת הבהנג מאחדת את האדם עם אלוהיו. זה היה מוזר לבקש משקה חשיש ככה בפרסיה באמצע הרחוב, זו חוויה שאין כמוה באף עיר אחרת בהודו, רק בוראנסי חנויות מיוחדות מקבלות אישור ממשלתי למזוג לך מהסוטול הכבד הזה. המוזג שאל אם אני רוצה חזק או חלש או בינוני, אמרתי בינווני וקיבלתי כוס גדולה. טעמתי. טעים.

שתיתי הכל במכה, שילמתי ויצאתי לכיוון העיר העתיקה בכיוון הכללי אל הנהר. זה מה שטוב בעיר הזו – הגנגס תמיד זורם ממערב למזרח. הלכת לאיבוד? חפש את הנהר ותפוס אזימוט. העיר העתיקה היא מבוך פתלתל ומסובך ולעת ערב – שבעתיים. חנויות נסגרות, האורות כבים. הלכתי כמו מתוך הזיה בחושך, מסטול לחלוטין ופתאום מצאתי את עצמי לבד ברחוב, בחושך מוחלט, מנווט עפ"י חוש הריח, ו… ואווו… חומר חזק!

גל גדול של איבוד עשתונות פגע בי. פניקה וחרדה, איבדתי את דרכי, אני מסתובב במעגלים. וכאילו מסך נגול מעל המציאות ואני רואה את העיר הזו כמו ששיווה ביקש שיראו אותה, כאילו יש לה קיום במימד נוסף ועכשיו עם הטריפ הגעתי אליו וזה המימד של הסוף. השער שבין הקיום והאי-קיום. כמו הספירלה של מנהרת הזמן שהולכת בין העידנים, ככה הסתובבתי בין הסמטאות, חווה צורך עז למצוא מים ולשתות משהו, ואני הכי מסטול שהייתי בחיים, מהדהד כולי בריוורב, כושל מעל פרות ישנות, נשען מסוחרר על מקדש שיווה פינתי, מחפש דרך מוצא מהמבוך הזה כשלפתע אור כתום מציץ מבעד לבתים, להבות אש מנצנצות לי את הדרך: מניקרניקה גאת, גת השריפות הגדולה ביותר בוראנסי. יללא, חביבי, עכשיו זה הזמן לתרגל "אופטימיות קוסמית"!

מניקרניקה גת

מבין הבתים יצאתי לרחבה גדולה מוארת כולה ע"י שבע מדורות שבוערות לגובה רב בו זמנית. אור כתום מסנוור עצר אותי מלהתקדם ואז גם מבטים. קבוצה של הודים מביטים בי מרחוק, ואני בבגדי הבמאי הקולוניאליסטי, מכנסים לבנות, קורטה לבנה וסינקרס נעצרתי על עומדי מפחד להכנס למעגל האור, מביט אחורה אולי להעלם שוב בתוך הסימטאות אבל לא. מה פתאום, הגעתי לנהר כל מה שאני צריך לעשות זה ללכת איתו ימינה ולחזור לגסטהאוס שלי ולנ' המפיק שבאותו רגע הזדקקתי לנוכחותו מאד.

מבט סביב, גדרות סביב הרחבה, ושני בנייני בטון ענקיים סוגרים על כיכר המוות עדים נצחיים לעשרות אלפי גופות שעלו באש ואין בהם חלונות או דלתות והם שחורים משחור – כאן, סיפרו לי, גרים העניים והחולים שהגיעו מהכפרים, אלה שמחכים למוות בוראנסי, ויש ישראלית אחת כך הם עוד אמרו שמטפלת בהם ושאם אני אמצא אותה יהיה לי אייטם חזק כי היא מלאך. מבטי מנסה להבקיע דרך החשכה ולהבין איך אני מגיע לנהר, הכל נראה חסום ולמטה עשרות אנשים עובדים: אחדים פורקים בולי עץ מהסירות, מבוססים הלוך ושוב בבוץ שחור של אפר מתים ומי גנגס, אחרים עורמים עצים של גופה שמקושטת בפרחים ובבדים צבעוניים, משמאל עומדת משפחה שנפרדת מאהובה, האלמן מתחבק עם גבר מבוגר, אולי אחיו, אוחז ידיים עם נערה צעירה בוכיה. כמה אקשן!

מרחוק הכנופיה של העורבים מנופפת לי לבוא ואני צריך דחוף מים. יש לכם משהו לשתות? לא, יש לך סיגריה הם משיבים בשאלה. אני מוציא קופסת "גולדפלייק" והם כולם גומרים עליה ברגע. התקבלתי. אני יושב איתם בתנוחה בדואית על המדרגות, מחבק את ברכי, מעשן סיגריה ומתנדנד. מצד אחד – איזה כיף להרגיש שייך. מצד שני גלים של רעד עוברים לי בגוף שאני מבין שהגעתי לגיהנום. כי ככה זה נראה, ככה זה מריח. מועקה אמיתית וכבדה יושבת לי על החזה ואני ממש חייב להיות במלון ולא במפעל המוות הזה שלא מפסיק לעבוד ביום או בלילה, מצד אחד אנחנו העורבים הצופים במחזה, מצד שני אבלים בוכים, ובאמצע אנשים מיוזעים, מתרוצצים בין כלבים, קבצנים וחלקי גופות. הא! תראו! מצביע אחד העורבים וכולם צוחקים ומנהיג החבורה מתאמץ להסביר לי באנגלית, "הכלב גנב רגל" ואחד הקברנים רודף אחרי הכלב שמסתלק עם ארוחת הערב – גפה אנושית.

"אולסו בייבי יו ברן היר?" אני שואל את המנהיג, מתפלא על השאלה שלי אבל הוא עונה ברצינות, "נו… ביבי נו קרמה" וחוזר לפטפט עם חבריו.

ואי, איך אני יוצא מכאן, אלוהים? אני חייב להגיע לנהר אבל ביני ובינו עומד הגהינום כולו ואני מסטול אש, השרירים שלי מכווצים, הפה שלי יבש, אני מביט אחורה, אולי בכל זאת הסימטאות? מאין יבוא עזרי? אני עוצם עיינים, ושומע את העורבים מתלוצצים, מוזיקה הודית צורמנית מאיזה רדיו, קולות תפילה מימין ובכי משמאל, כלבים נובחים בחשכה ואני לכוד באמצע, מתעלם מהבנה שלוחשת את הפתרון בתוכי כבר כמה דקות: לך פנימה, תגיע לנהר דרך האש.

באמת אין שום ברירה אחרת.
קמתי, החלקתי על מכנסי, קדתי קידה ובמבט ארוך והנהון נפרדתי מהעורבים ופניתי וירדתי אל תוך השאול. ידעתי שכולם מסתכלים עלי, הרגשתי את מבטם מלווה אותי, אני בבגדי הדהווין שלי, חמור לבן בולט למרחוק בגיא צלמות, ומרגע לרגע החום נהיה עז יותר, האויר רוקד מרוב חום, מכה בי גלים גלים, אבל אני כמו חץ שלוח מכוון מטרה, מלאך בלבן חותך דרך הפועלים המוות השחורים כמו סירה בים, מכוון כולי אל החושך שמאחוריהם, אל הרציף שהולך דרומה חזרה הביתה, ובעורפי אני חש כאילו הבניינים הקודרים נועצים בי את עיניהם הריקות ובצמרמרות של פחד אני מדלג בין בולי עץ שחורים, פרחים מעוכים בבוץ, פועל אחד עומד במים ומביט בי בתימהון, הוא מרטיב גופה עטופה ומקושטת (כדי שהיא תשרף לאט הסבירו לי אחר-כך) מלווה אותי במבטו עד שיצאתי מהאור ונכנסתי לצללים.

זה לא הכלב אבל הוא נראה בדיוק ככה