זהו הסיפור על נווד אחד שחיפש וחיפש… שנים הוא נדד בדרכים והתפלל לפגוש את אלוהיו.
עד שערב חורפי ומושלג אחד כשכבר היה זקן הגיע לבית בראש גבעה ועל תיבת הדאר היה שלט קטן שאמר: "אלוהים".
עמד האיש לפני הדלת ורצה לצלצל בפעמון והוא כבר הרים את ידו… ואז עצר וחשב, “מה יהיה איתי עכשיו? לאן תמשיך הדרך אחרי שאפגוש את אלוהים?”
לאט לאט הוא הסתובב, יצא בעד השער וחזר לחיפוש…
סיפור עצוב נכון? אבל מה – אנושי. ברגע האמת, בגלל הפחד מהלא-ידוע, יש סיכוי גדול שנבחר במציאות מוכרת וידועה.
זה נכון בכל שלב של התפתחות: באיזשהו מקום פנימי, איזושהי ישות פנימית מעדיפה להישאר בדרך, בחיפוש, מאשר למצוא.
וכמובן שאני מאד-מאד משתדל להיות לא כזה בחיים שלי; רוצה להיות אמיץ לשינוי שבא עם הצמיחה, אבל לפני שש שנים כשהייתי סינגל הייתי חייב להודות: משהו בתוכי סירב להתחייב. על פני השטח הצהרתי שאני רוצה זוגיות וילדים אבל בתכל'ס נתקעתי בחיפוש.
החיפוש היה נעים! הדייטינג היה כיף, הייתי טוב בו; ההתרגשות שלפני הדייט, ההקסמות שבפגישה – אולי זאת תהיה האמא של ילדי? מהר מאד הייתי נדלק על נשים אבל גם מהר מאד נכבה ומתאכזב; לצוד ולסמן וי. לצוד ולסמן איקס. כל דייט הוא אודישן בו אני מקסים, שם על פני מסכה משעשעת וממיס את הבנות. אני רואה יופי בכל אישה, ההתלהבות שלי מרגשת אותן, סקס פעם או פעמיים ואז שלאק! משחרר. משהו לא מתאים.
מכור לדייטים, מכור להתרגשות.
למה כלב מלקק לעצמו את הביצים?
נו למה באמת?
