הגשמה

אתמול בדרכי על הטוסטוס לעיר הגדולה, בעודי עומד ברמזור, חצתה את מעבר החציה אישה לא צעירה ועל צוארה מצלמת סטילס מקצועית ארוכת עדשה, ומבטה תלוי בשחקים, בגגות הבתים כאילו היא מחפשת פריים טוב ללכוד. התבוננתי בה, ניחשתי שהיא צלמת חובבת, אולי גם מקצוענית (מי יודע) ומשהו בניגוד בין הרגילות שלה – לא היה בה שום שיק של אומנית – מילא את ליבי רגש עז שאין לי מילה אחרת בשבילו מלבד חמלה.

בחיי חמלה! לא פחות.

והכוונה לא לרחמים חלילה, אלא לרגש של אחדות ושותפות גורל אנושית. קומפשן בלעז, סוג של אמפתיה עמוקה, וגם לא אליה; אלא על המין האנושי כולו ועל כל שאדם שרוצה לבטא את עצמו, רוצה להיות מישהו עם אמירה, שרוצה  לתפוס מקום – כמוני! – הבטתי סביב מתוך הקסדה על הנהג לידי ברמזור: גם זה יש לו חלומות. גם הוא רוצה להגשים אותם… והנה עוד נהגת לידו: הרי גם היא רוצה להגשים את עצמה. להיות אהובה, להיות מוערכת.
לכאורה מחשבה טרוויאלית אבל זו לא היתה רק מחשבה אלא גם הרגשה בלב:

כולם נמצאים בדרך, מיליוני אנשים בעולם בדרך למימוש…

וזוהי כמובן לא מחשבה חדשה.
אני זוכר את עצמי כבר כילד בן 7 באוטו של אבא, בנסיעות הארוכות מבאר-שבע למרכז, יושב הפוך, נשען על המושב האחורי ומביט מהחלון אל נהגי המכוניות שמאחורינו וחושב לעצמי בפליאה – "מה, גם לאיש הזה יש מחשבות כמו שלי?" ידעתי שכן, אבל זה היה לי משונה שכל אדם בעולם הוא אדם כמו שאני אדם. שאני לא מיוחד ביחודי, ושבעצם כל אחד מיוחד ביחודו.

אכן, כל בן אנוש הוא האדם הראשון של נשמתו.

במשך שנים הייתי אומן. יצרתי תוכניות רדיו, סדרות טלויזיה, כתבתי ספרים, הקמתי פסטיבלים ואשרמים. אבל בשביל מה היה כל זה? באמת, בתכל'ס?
בשביל שיראו אותי. שיריעו לי. שיהיה לי מקום.
לא מיוחד בכלל – כמו כל האנשים גם אני רציתי לבטא את הערך שלי. שיוכירו אותי. חיפשתי הערכה.
נכון, זה לא זה, אבל כך התחילה דרכי אל ההגשמה. זאת היתה ההתחלה: לקחתי חומרים וערבבתי אותם ויצרתי מהם יצירות חדשות. יש מאין. מקליט ראיון רחוב ועורך כתבה ליומן הבוקר, יוצא למסע עם חמורים ועורך לשידור בערוץ 2, לוקח קבוצת חברים ומקים אשרם במדבר. היצירות מקבלות חיים משל עצמם ואתה לרגע (וזאת הבעיה שזה רק לרגע) חווה הצלחה.

אלא שכאן הבעיה. הרגשתי שאני מגשים, אבל תמיד חיפשתי עוד הגשמה ועוד הגשמה.  אם זו הגשמה אמיתית אתה לא אמור להרגיש מלא? ממומש? רגוע יותר? מאיפה הדרייב הזה? מאיפה חוסר השקט? אני זוכר חבר שעבד בחברת החדשות של ערוץ 10 ששח לי כך, "אם אנחנו עולים ברייטינג במהדורת יום שישי – יש אצלנו שמחה של שתי דקות. אם אנחנו יורדים – דכאון של יומיים…"

מהי הגשמה אמיתית?

נשאלת השאלה – מהי הגשמה?
האם זה להיות נלסון נדלה, או מרטין לותר קינג, כלומר מישהו שמשנה עולמות ויוצר תיקון עולמי? או שמא גם הגננת שלכם מהפעוטון, אישה שהקדישה את עצמה לטיפול בתינוקות היא מוגשמת? האם ז'וז'ה מוריניו מוגשם? או עמוס עוז? האין אדם שעושה את מה שהוא אוהב הוא מוגשם? אמא שלכם מוגשמת?

דבר אני גיליתי בעצמי: הצלחה אינה הגשמה. הצלחה לא פעם סוג מתוחכם של כישלון. יש אנשים מצליחים שמתאבדים, או שלוקים בדיכאון. למה זה? הרי התשובה:

לפי החוקר אברהם מסלו לכל אדם שחי יש צרכים אוניברסלים, צרכים שמשותפים כל אחיו בני האדם והצרכים האלה עומדים זה על גבו של זה כמו באיור למטה ואין אפשרות לדלג שלבים. קודם כל צריך אוכל, שתיה, מקום לישון.

אחרכך צריך בית, הגנה, עבודה.
אחרכך צריך להשתייך, להיות חלק ממשפחה, מדינה, להיות אהוב
אחרכך צריך להיות מכובד, מוערך, בעל עמדה חברתית.
רק אז אפשר להביא למימוש את הפוטנציאל ולחתור להגשמה אישית
כלומר, אדם רעב לא יתנדב בבתי חולים. הוא ילך לחפש אוכל או עבודה. אדם חסר בית לא ילך לאשרם לחפש את עצמו במדיטציה.
רק אם יש לך בסיס איתן, יציבות כלכלית, בטחון, שייכות ואהבה אתה יכול להתחיל את המסע לעבר ההגשמה ולמימוש העצמי.
זו הסביה שהצלחה לא תהיאה בהכרח הגשמה, אם היא באה בשלבים מוקדמים מידי של ההתםתחות הנפשית.
מאסלו אמר: "אם אתה מתכוון להיות משהו פחוּת ממה שאתה מסוגל להיות, סביר להניח שתהיה אומלל כל ימי חייך."
ואני אומר "אם אתה ממהר להיות משהו יותר ממה שאתה מסוגל להיות, סביר להניח שתהיה אומלל"
כל דבר מגיע בעיתו, יש דרך, יש כיוון, אבל אי אפשר לדלג על שלבים וזו הסיבה שבסדנאות פוקוס שלי אני קודם כל פונה לאנשים שאין להם אהבה (או זוגיות) וגם לאנשים שאין להם עבודה טוב ומפרנסת (זה או עבודה טובה שמשלמת מעט או עבודה רעה שמשלמת טוב, חחח…)  כי עלפי מאסלו אי אפשר להגיע להגשמה בלי שני אלה.

נושא ההגשמה הוא נושא מופשט ומתעתע. ככול שאני מתרחק מהמילה השרלטנית בעייני "הארה", אני מתאהב יותר ברעיון ההגשמה וחוקר אותו שנים רבות ולאחרונה בקורס קואצ'ינג הגעתי למסקנה שאני יודע מה זו הגשמה. האם שמעתי את זה מהמורה או שקראתי את זה בספר? הנה ההבנה ומיד נסביר אותה:
"אדם מוגשם הוא אחד שחי במתאם מלא עם ערכיו"

כלומר לא היצירה היא מה שעושה אותך מוגשם. לא ההקף של ההשפעה. אתה יכול להיות נשיא ארה"ב ולסבול ולבגוד באישתך ולחוש שאתה מפספס, ואתה יכול להיות גנן של גינה ציבורית ולהיות מדוייק ונקי בתכלית. נכון, אומנות היא דרך מצויינת להתעסק בשאלת ההגשמה אלא שיש בה יותר מידי אגו ותחרות. רוב האומנים עסוקים בתיקון עצמי של הנוירוזות שלהם ע"י היצירה – לא יותר.

אם כן הגשמה אינה קשורה לקריירה, והיא לא קשורה ליצירה. היא עניין של מהות יותר מאשר לעולם הפיזי; היא משהו שאינו קשור ל"מה" אתה עושה, אלא ל"איך" אתה עושה את זה.
האם אתה עושה את מה שאתה עושה מתוך הערכים שלך? או שאתה כמו 95% מאנשי העולם עובד במשהו שהוא לא אתה. העורך דין שצריך להיות נגר, המהנדס שהיה צריך להיות טניסאי, השוטר שצריך להיות גנן.

ערכים

עבודה על ערכים היא עבודה מאד מעניינת.
כי ערכים זה דבר מאד מופשט. צדק, אומץ, אותנטיות, דיוק, יופי…. מילים גדולות כולנו רוצים לחיות על פיהן. אבל מה הערכים שלך?
אה? אני באמת שואל.
תחשבו שניה… תחשבו אולי על המזל שלכם… האם אתם בני מזל בתולה אוהבי סדר ודיוק? או קשתים אוהבי חופש וצדק? או דליים – מחפשים רוחניות?
אני לא מתכוון שהמזל האסטרולוגי מייצג את הערכים שלנו (לא היחידים לפחות), אבל אני רוצה שתראו שיש כמה ערכים שיותר חזקים אצלכם ושהם משפיעים לכם אל החיים. בשבילי ההגדרה של ערכים זה אמונה עקבית שעוזרת לנו לבחור איך להתנהג, במי להתאהב, במה לעבוד, איזה מטרות קיומיות נבחר ואיך נממש את עצמנו.

כן, כבן מזל קשת אני באמת מחובר לחופש, לתנועה, למסעות ולצדק. אלה לא הערכים היחידים שלי אבל הם מאד משמעותיים לי , וככול שאני מדייק את עצמי בחיי אני רואה שאני לא יכול לחיות בסתירה אליהם. אם אני מאלץ את עצמי לחיות בניגוד לערכי משהו בי סובל, אני נהיה מגעיל. הערכים הם התמרורים שלי בדרך. אם אני מחובר אליהם אני מזהה מתי אני מתקרב למטרות שלי ומתי אני מתרחק.

כלומר עבודה עם ערכים אינם ההגשמה כי אם מפתח לראות שאתה בדרך.

לסיום

אז… אם אתה קם בבוקר בתחושה חזקה שאין טעויות, ש"זה זה זה"; הבית שלי זה הבית היחיד שיכול להיות לי, האישה שלי היא האישה היחידה שיכולה להיות, העבודה שלי "זה זה", החברים שלי… סימן שאתה מוגשם. אתה מעוגן, אתה מקורקע, אתה מחובר להוויה.

קראתי פעם: "ערכים לבני-אדם הם כמו שורשים לעצים. ללא שורשים, עצים נופלים ברוחות סער עזות. ללא ערכים, בני אדם נופלים, כשמכים בהם משברי הקיום".
(קרלוס ריילס, פילוסוף ספרדי).

בנק ערכים – לחצו כאן

אריק ברמן – הגשמה עצמית