למה לבוא לסדנת פוקוס?

בעזרת תרגול מדיטציות, מעגלי שיתוף וחקירת קולות פנימיים נמצא מהו הקונפליקט הפנימי המונע מאיתנו להגיע להגשמה.

לכל אחד מאיתנו יש איזה נקודה בעייתית, קונפליקט שיוצר תקיעות ותחושת אכזבה מהעצמי.
לכולם יש משהו שהם מתעסקים איתו שנים; ניסיתי ככה, וניסיתי אחרת, וניסיתי להיאבק בזה, וניסיתי לקבל את זה, וזה עדיין לא זז.

הדרך הרגילה "הילחם-שחרר"

שיטת "הילחם שחרר" (fight or flight) היא הדרך המוכרת והרגילה איתה התרגלנו לפתור בעיות: מביאים את כל הכוח לנקודה עד שמפצחים אותה. כמו עם צנצנת סרבנית אנחנו מגייסים את כל המאמץ, מסובבים לכיוונים מנוגדים, עוצרים את הנשימה ומייחלים לצליל ה"פק" שיעיד על הנצחון.
או בדימוי של הקונפליקט לעיל – מ ושכים את החבל חזק חזק, אבל בזאת רק תוקעים אותו חזק יותר

החבל הקשור (או הצנצנת התקועה) יכולים להיות – נושאים שהביאו אנשים לקבוצות קודמות – תקיעות בעבודה לא מתאימה, פחד ממערכות יחסים, התמכרות לסמים קלים, התמכרות לקניות, תחושת לחץ קבועה בחיים, הפרעות אכילה, תחושה של חוסר הגשמה אישית (חיים מפוספסים), חוסר קבלה עצמי ועוד.
בתחומים כאלה גדולים השיטה הרגילה שלנו לפתירת בעיות, "הילחם שחרר", יכולה לייאש בקלות. היא עובדת בפרצים של אנרגיה שמעייפים מאד וכל כשלון מוריד את סיכויי המוטיבציה וההצלחה בפעם הבאה. וכך אנו נתקעים בסחרחרה כזו: מאבק בתקיעות, כישלון, זניחת המאבק, ואז שוב גיוס כוחות, שוב מאבק ושוב הפסד… השנים עוברות, שינויים מסויימים באיזורים אחרים בנפש מגיעים בקלות ובלי מאמץ אבל במקום הזה התקוע כלום לא עוזר; כל החכמה שלנו והעוצמה לא מצליחים לפתוח את הצנצנת.

אינך מנהל מחלקת בקרת איכות והנפש שלך אינה מוצר!

רובנו לא מקבלים את עצמנו בשל אותו פלונטר פנימי. אנו פוסלים את עצמנו כאילו יש איזשהו תקן איכות שרק אם נעמוד בו נהיה מאושרים.
להצטרף לקבוצה שלנו פירושו בראש ובראשונה שני דברים: להפסיק להילחם וגם להפסיק לנסות לשחרר. השיטה שלי נקראת "לתת לעצמי אישור" וזהו גם כיוון העבודה: להכיר בקול רם ביני ובין עצמי שיש לי משהו שלא זז כבר שנים. שיש בתוכי שני כוחות שווי עוצמה בנפשי שנעים לכיוונים מנוגדים ומשאירים אותי באמצע, בתחושת תקיעות אקטיבית, כזו שלוקחת הרבה אנרגיה ולא זזה לשום מקום.
להכיר בבעיה בפני קבוצה זה לאשר את עצמך כמו שאתה.

נשמע קל מידי? איפה הקצ'?

זה רק נשמע קל. האמת שזה מאד קשה לאשר משהו שאנחנו נלחמים איתו שנים. הגינוי עמוק מידי.
קל להגיד "אני מאשר", קשה יותר האמת לאשר. בגלל זה אנחנו עובדים רוחבית שלושה חודשים. לוקחי את הזמן להגיע להבנה אמיתית שהצנצנת שאותה אנו רוצים לפתוח נשארת אטומה כי אנחנו נעלנו אותה פעם בעבר ושום כוח לא יפתח אותה. רק התבוננות ארוכה וסבלנית מתחילה לעשות את השינוי. כן, חברים: לא להלחם ולא לשחרר אלא watching – התבוננות. מדיטציה. יש להתמיד בחקירה של התקיעה, להביט בה מהרבה כיוונים, לחשוף איזה חלקים בנפש תוקעים זה את זה ואיפה יש לנו אמונות מנוגדות שנאבקות ומבטלות זו את זו – ולתת לכל זה אישור הוא התנאי הראשון ל"להיות מאושר".