דודו טופז – שנה למותו

דודו טופז היה פעם אבא שלי. ואז אח שלי הגדול ובסוף אח שלי הקטן…
אבא הוא היה בשבועיים שבהם יצא עם אמא שלי, אי-שם באמצע שנות ה 70.

ההיכרות עמו היתה לי לאירוע בלתי נשכח ואף מכונן; כוכב הרדיו הצעיר דאז חיזר אחרי אמא שלי והעלה מאד את ערכה בעייני (ואת ערכי בעייני עצמי כמובן). נוסף על כך, הוא חיזר אחריה דרכי, משך אותי אליו, בכל הזדמנות הוא חזר באוזני כל מי שיכל לשמוע שאני מזכיר לו את עצמו בילדותו. אני בחרתי בו כאבא כי הוא יעד אותי למשהו.

אני זוכר שדודו לקח אותנו לרדיו בפעם הראשונה. בשנת 77 שודרה התוכנית "לצון נופל על לצון" שהוקלטה חי בפני קהל באולפני הרדיו בת"א. אמא ותמיר הקטן קיבלו מקומות בשורה הראשונה ואני סקרתי את העולם החדש שנגלה לעיניי, מוקסם מלוחות הלבד על הקירות, הטכנאים מעבר לזכוכית, המיקרופונים, תחושת החשמל באויר.

בגלל הקשר הזה שלנו הראשוני, תמיד ליוויתי את הקריירה של דודו במבט מעורב, חציו מעריץ חצי שיפוטי, כמו ילד שבוחן את אביו ומחפש את דרכו האחרת, השונה, שתהיה ייחודית.

התהליך היה קלאסי, מהתמסרות, לשיפוטיות, לדחייה ובוז ועכשיו אחרי מותו לחמלה וגעגוע. לא עברתי את זה עם אבי הביולוגי, לא חוויתי את הדרמה שרבים מהמפוקסים שלי מדווחים עליה – מערכת יחסים עם אבא מנותק מעצמו, גבר דור 1 תקוע, עצמתי ושתלטן שמתחילה בהערצה ונגמרת במרד מוחלט.

————-

הוא יצא מחיינו די מהר אבל המשכתי להגיע לאולפני הרצלייה להיות קהל בשעשועונים "שחק אותה" ו"צא מזה", ותמיד יצא לי לתחזק את הקשר שלנו, שהזין אותי לא רק באהבה והערצה ילדותית אלא גם בביקורת ושיפוט: לתמיר השדר הצעיר מגל"צ דודו הפך אט אט  לתמרור אזהרה – שים לב איך זה נראה כשזה נתקע יותר מידי זמן במערכת. היזהר לא להתמכר למין, לא להתמכר לרייטינג, לא לחשוב שהשמש זורחת לך מהתחת. ויתרתי על התקשורת בגיל 30 כי ראיתי את המחיר שהיא גובה מאנשים עם דפוס אישיות ילדותי ונרקיססיסטי כשלנו.

אז נסעתי לגור שנתיים אשרם בפונה, והופ, מי זה מגיח מהפינה לבוש בגלימה אדומה, מסחרר את ראשן של הבנות? דודו! האיש שבגללו התחלתי את הקריירה התקשורתית בא לבקר אותי כשהחלטתי לעזוב הכל! שוב התחבקנו, עשיתי לו סיור באשרם, הוא לא חדל להתרגש מכמות היפיפיות הבינלאומיות שהסתובבו שם ואני הרגשתי כאילו אחי הבכור בא לבקר.

———

כשחזרתי מהודו, בתקופת שידור הסדרה "אופטימיות קוסמית" חטפתי סוג של התמוטטות עצבים שבשיאה ראיתי מתוך הזיה ובכי דימוי נוראי של סמוראי היורד על ברכיו ארצה, שולף חרב ארוכה ובתנועת יד בלתי אפשרית מתיז את ראשו. באותה תקופה אשתי עזבה אותי, מפלגת "עלה ירוק" שהנהגתי לא נכנסה לכנסת, מצבי הכלכלי היה בכי רע והרגשתי מיאוס עצמי וגועל על כך שאת הבושה הציבורית שלי הבאתי על עצמי במו ידי, וכבודי הפגוע כבר לא יכול לשאת את האשמה ובמקום להתאבד בחרקירי נקי בחרתי במוות רעשני ומלוכלך; אני מתיז את ראשי של עצמי בעצמי.

מההתמוטטות התאוששתי אבל הדימוי של עצמי כלוחם שנכשל דבק בי. האשמתי את הטלוויזיה ואת מה שהיא גרמה לי לעשות מעצמי, הילד התמים והמוקסם שהתרגש מהרדיו ומהתקשורת הפך לאדם שהיה מוכן להקריב את אהובתו בשביל אייטם. נהייתי "ראש מדבר" ואת זה (כך סחה לי נפשי בדימוי הנוראי) צריך לערוף. ה"ראש המדבר" הוא ביטוי אולפני (talking head) לצילום תקריב של אנשים משוחחים באולפן. ראש מדבר זה מה שהבנתי שהייתי בעבר – חכמולוג רוצה להרשים בשנינויות ועומק מדומיין, בפונה-הודו התחברתי ללב המרגיש, לחמלה ולחסד כמו גם לראש השותק המתבונן. החלטה גמלה בליבי, להתנתק מכל התקשורת הזו ולהתפרנס רק מרוחניות, החלטה שלקח לי 5 שנים להגשים בתהליך ארוך ומכאיב כלכלית.

———–

אחד הפיתרונות היצירתיים שלי לפרנסה היה לצלם ולערוך dvd להדרכה טנטרית לזוגות שפרטה את "13 הסודות למיניות טנטרית". הדיסק הגיע לידיו של דודו והמפיק שלו זימן אותי לראיון בסדרה הדקומנטרית "דודו מחפש אהבה" ששודרה בערוץ 10– שם נפגשנו לאחרונה. חיבקתי אותו ארוכות אבל כמו תמיד הרגשתי כאילו הוא רואה אותי פעם ראשונה (עוד נקודת דמיון: גם אני פוגש אנשים ולא זוכר מיהם) הוא היה מרוכז יותר בבחורה ששיחקה לצידו מאשר בי. התאכזבתי. הרגשתי שיש לי מתנה לתת לו, אילו רק היה מואיל לכבד אותי בשיחה.

דודו הזדקן. מפרציו הפכו לקרחת, הוא עישן המון סיגריות, גופו היה כבד, כרסו גדולה וכשעיסיתי את כתפיו מצאתי שהן היו קשות כמו אבן. בפרומו של הסדרה הוא הבטיח "אני לא יודע מה זאת אהבה" אבל אני ראיתי – הוא בורח ממנה. דודו מפחד מרוך, סולד מפגיעות, הוא לא יודע להתמסר, הוא לא רואה אף אחד ממטר. ישבתי שם על הדשא בזמן שהכינו את הסט לתירגול הטנטרי הטלוויזיוני, הבטתי בו מרחוק וחשבתי שמבחינה מסויימת הוא תינוק. בכיין, מרוכז בעצמו, מחליף מצבי רוח. חשבתי על הילד פיטר-פן, הילד הנצחי שמסרב להתבגר וככול שעובר הזמן מתחזקת גאוותו… ועל הפער בין האיש הזקן שגופו גדל – לבין נפשו שלא… גבר שממשיך להתאהב בכל טינקרבל יפיפיה אבל גופו חסר גמישות וליבו מלא געגוע לימים שלא יחזרו לימי חסדו ב"ארץ לעולם לא"… לעולם לא מבוגרים, לעולם לא בליה וזוקן, לעולם לא שעמום, תמיד רק משחקים ושיגועים ונשיכות בכתפיים, ולזרוק כדורי שוקולד על נשים שמנות, ולזין ולהסניף…

חלקתי עמו את התכונות האלה (ברמת עידון כזו או אחרת) אבל השיקוף שראיתי בו היה זה: נרקיסיזם שאינו מצליח להסוות חוסר קבלה עצמית. "דודו לא אהב את עצמו ולכן לא האמין שאנשים אוהבים אותו באמת. היה לו צורך עצום באהבה – זה מה שהניע אותו".  אומרת חיה גרנובסקי בראיון לעיתון מעריב. זוהי הבנה פסיכולוגית עמוקה ועצובה: למרות שהוא נראה מתנשא ואוהב את עצמו הנרקיסיסט בעצם חסר אהבה עצמית ולכן מרבה לחפש אותה בחוץ. או בלשון ויקיפדיה: "הנרקיסיזם הוא מנגנון הגנה פסיכולוגי הבא להגן על ערכו ושלמותו של האגו מפני איומים מבחוץ. ההתנהגות הנרקיסיסטית מפצה על חסכים שונים ורגשי נחיתות ויכולה לפצות על רגשי כישלון והערכה עצמית שלילית"

"תדע לך שזה יגמר בסוף," כך שחתי אל אחי הגדול שהפך בעייני לאחי התינוק ממש, "בשפע של מאמץ וקסם אתה מסתיר את מחלתך אולי אפילו מעצמך ובמשך שנים אתה מצליח להוליך את כולם שולל, אבל לא אותי. אני רואה אותך חביבי."
התביישתי שבאתי להשתתף בתוכנית הזו. הלכתי משם בלי להגיד להם שלום.

—————–

כשדודו מת נכנסתי לאבל של יומיים.

ישבתי בבית עם בתי החדשה שהיתה בת שבועיים, עם בני הבכור בן העשר וצפינו בטלויזיה ואני הרגשתי כמו בהזיה כשהתמונה של הגבר המובס באנימציה בחדשות ערוץ 10 שתולה את עצמו על ברז בגובה 80 ס"מ התחלפה עם הדימוי הקשה של הסמוראי העייף שעורף את ראשו במו ידיו. תחושת הבוז התחלפה באמפתיה עמוקה לכוכב שקרס פנימה תחת כובדם של רגשי הנחיתות וההחמצה, ליבי יצא אל דודו המאוכזב שנקרעה המסכה מעל פניו והאמת התגלתה ואין קונה לסחורה ושאט הנפש של הסביבה רק מחזקת את המיאוס העצמי והוא מוותר על כל מטרותיו ונכנע.
אין ארץ לעולם לא.

וכל הזמן חשבתי על דבר שאמר אחד הפרשנים: כל החיים הוא חיפש את המצלמות שיאשרו לו שהוא קיים, אלא שברגע התאבדותו הוא הלך לשירותים, המקום היחיד שלא היה מצולם. האיש שכל חייו טישטש בין הפרטי לציבורי, הצליח ברגע אחד של צלילות למצוא את המקום היחיד בכלא שבו יהיה לבד.
מוצנע. אסוף. הוא ידע שהוא מוותר כבר. ורוחו היתה שקטה ומפוייסת.

מודה ועוזב ירוחם